החלטה בתיק בש 191/06 - בימ"ש לנוער

חלק מהעובדות הרלוונטיות פורטו כבר בהחלטות קודמות במסגרת הדיון המתמשך בשלוש הבקשות שמספריהן בראש הדף. יובהר לעניין זה כי הדיון בהם לא אוחד אלא שדנתי בהם במשותף וזאת מאחר והמדובר באותה פרשה.

בתמצית יצויין כי כנגד המשיבים הוגשו כתבי אישום נפרדים המייחסים עבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) + עבירות לפי סעיף 369 ו- 499(א)(1) לחוק העונשין. המדובר בשוד של סיגריות מרכבו של מפיץ כאשר השודדים חסמו את הרכב, כפתו את המשווק ונמלטו עם הסיגריות מהזירה. הסחורה אותרה באמצעות מכשיר איתורן שהיה בתוך חבילות הסיגריות ובעת שאותרה, היתה בביתו של המשיב 3 - חילף ולדבריו הובאה הסחורה על ידי המשיב 2. על אחת מחבילות הסיגריות נמצאו גם טביעות אצבעו של המשיב 1.

כפי שצויין עוד בהחלטה קודמת קיימות סתירות בעדויות המשיבים וסתירות אלו, ביחד עם עובדת חזקה תכופה במשלוח הסיגריות קושרות אותם לביצוע השוד. עוד צויין בהחלטות קודמות כי גם אם נאמר כי תשתית הראיות בעניין השוד אינה מבוססת, גם אז ניתן יהיה להרשיעם בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מקשיים ראייתיים בפרשיה שבנדון.  אומנם הראיות הנסיבותיות קושרות את המשיבים למשלוח הסיגריות, כמפורט לעיל, ואולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שמטעמים שלא הובהרו לא בוצע מסדר זיהוי באופן שבו יתבקש המתלונן אשר נשדד לנסות ולזהות לפחות את אחד מהמשיבים, וזאת כאשר לטענתו אחד מהם הוריד במהלך השוד את הכיסוי מעל פניו. יצויין כי המתלונן תאר את אותו אדם כאדם בגיר בגילאי 20 - 30 ולפי דבריו, היה אדם מלא מבחינת משקלו. בכל מקרה, לא נערך מסדר זיהוי אשר היה יכול לזהות, לכאורה, לפחות את אחד מהמשיבים והתיאור של אדם מלא אינו תואם את המשיבים הנוכחיים או לפחות את הקטין שבהם. מעבר לכך, קיימות גם סתירות ואי בהירויות בעדותו של המתלונן והסניגורים עמדו על כך בטיעוניהם.

בנסיבות אלו כאשר לא נערך מסדר זיהוי, ולא ניתן כל טעם סביר להימנעות מעריכתו, פועל מחדל זה לטובת כל אחד מהמשיבים בנפרד מאחר ולכאורה יש להביא בחשבון את העובדה שלו היה נערך מסדר זיהוי יתכן שהמתלונן היה שולל את האפשרות שמדובר באותו משיב.

נראה כי ניתן לסכם את הראיות במקרה זה כראיות נסיבתיות הקושרות את המשיבים לסחורה שנשדדה, ואולם, קיים קושי בהוכחת השתתפותם האקטיבית בשוד עצמו. כמובן שבסופו של יום יהיה על בית המשפט לשקול את אמינות גרסאותיהם של המשיבים אל מול הראיות הקיימות בתיק, ולא לשלב דיוני זה ההכרעה במהימנות, ואולם ניתן לקבוע כעת כי קיים קושי ככל שהדבר נוגע להוכחת מידת וטיב המעורבות של כל אחד מהמשיבים באירוע השוד עצמו.

אציין עוד לעניין זה כי טיב הראיות אינו זהה בכל הנוגע לכל אחד מהמשיבים. ניתן לומר שמשיב 2 הוא זה שהראיות בעניינו מוצקות ביותר. משיב זה מאשר שהוא האדם אשר הביא את מטען הסיגריות לביתו של משיב 3. גירסתו היא כי מצא את מטען הסיגריות נטוש בשדה פתוח. גירסה זו, מעבר לחוסר ההגיון שבה, אינה מתיישבת עם העובדה שבמטען היה מכשיר איתורן ובכל שלב לא איתרה מערכת האיתורן את מטען הסיגריות נטוש בשדה פתוח. מכאן, שגירסתו של משיב זה קושרת אותו במישרין לביצוע השוד מאחר והוא היחידי שגם לגירסתו בא במגע עם הסיגריות לפני הגעתם לביתו של המשיב 3 והנסיבות המתוארות על ידו, ככל שהדבר נוגע למציאת הסיגריות, אינן מתיישבות עם תשתית ראיות אחרות שבתיק החקירה.

הלכה היא, לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

עם זאת, הלכה היא כי בדיקת הראיות, וגם בשלב הלכאורי אינה יכולה להתמצות בבדיקה טכנית. כאשר עולים מחומר החקירה חוסרים ראייתיים, אי ביצוע של פעולות חקירה, סתירות מהותיות ואי בהירויות, עלול הדבר להוביל למסקנה כי חולשתן של הראיות אינה מצדיקה מעצר עד לתום ההליכים. ראה:

בש"פ 4692/06 היימן אלמוגרבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4196.

בנסיבות העניין, קיימת תשתית ראייתית כאמור לעיל הקושרת את המשיבים לסחורה הגנובה. כאמור, משיב 2 קושר עצמו לביצוע השוד ותשתית הראיות כנגדו מוצקה יותר מאשר כנגד המשיבים האחרים ואולם חלקם של כל המשיבים בביצוע השוד אינו ברור מאליו מעצם התשתית הראייתית. בנסיבות אלו סבור אני כי עוצמת הראיות צריכה לבוא בחשבון במסגרת שיקולי בית המשפט לעניין מעצר.

אבהיר כי גם כאשר הראיות אינן חד משמעיות, לא ניתן להתעלם ממכלול הנתונים שבתיק אשר לכשעצמו מקים עילת מעצר. עילת המעצר בעניין זה היא הן מעצם הקשר האפשרי לביצוע השוד, אשר לכשלעצמו מצביע על מסוכנות, והן בשים לב לאפשרות כי המשיבים (או מי מהם, ובמיוחד משיב 2) קשורים למבצעי השוד, ומכאן שקיים חשש לשיבוש פעולות חקירה נוספות לאיתור מעורבים נוספים. אציין זאת מאחר וגם אם המשיבים קשורים לשוד לא כמבצעיו אלא כאלו הקשורים למבצעים ומשמשים כחלק משרשרת שיווק הסחורה הגנובה כי אז יש בעצם האפשרות של היותם חלק ממערך אירגוני העוסק בשוד סיגריות ומכירתו כדי להצביע על מסוכנות. עם זאת, בהעדר וודאות, העוצמה של המסוכנות אשר ניתן לייחס להם פוחתת וכפועל יוצא מכך גם פוחתת העוצמה של עילת המעצר, וזאת כאשר מביאים בחשבון את הכלל כי גם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של כל נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.